גמרא
פירוש
בִּשְׁחִיטָה יַבִּישְׁתָּא וּדְלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
מַאן תַּנָּא עָבַר בְּנָהָר הוּכְשַׁר הָלַךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת נִטְמָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִים וְצָרִיךְ הֶכְשֵׁר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַי אוְכׇל שֶׁהוּא חַי אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין.
וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
{רי״ף חולין כה.}
{שמעתא דבאור הא דאמרינן הכא דאזדא ר״י לטעמיה}
מאן תנא, עבר בנהר הוכשר. אמר ר׳ יוחנן: ר׳ יוסי הגלילי היא וכו׳. ואזדא ר״י לטעמיה וכו׳ – פי׳ ה״ר שלמה ז״ל דמדקאמר ר׳ יוחנן, ר׳ יוסי הגלילי וב״ש1 אמרו דבר אחד, ש״מ, רבנן, דמטהרי בבן פקועה, לאו משום דס״ל דטעון שחיטה, כר׳ מאיר. דאי משום דטעון שחיטה, אינהו נמי בדגים, דלאו טעונין שחיטה, אפשר דמודו להו לב״ש דמיטמו.
ולי נראה דהאי, ואזדא ר״י לטעמיה, אקמייתא קאי, [דמודו לב״ש ר״י הגלילי וב״ה]2 דאמר ר׳ יוחנן, מונים בו ראשון ושני ותרי גופי נינהו. אזל3 ליה ר׳ יוחנן לטעמיה, דאמר, ר״י הגלילי וב״ש אמרו דבר אחד.
דאילו ריש לקיש, דס״ל, חד גופא נינהו, אפשר דמודה ר״י הגלילי וב״ה להדדי. דעד כאן לא מטמא ר״י הגלילי אלא בבן פקועה, דאשתחיטא אימיה וכמאן דאשתחיט איהו דמי מאחר דחד גופא הוא. אבל בדגים, שאין בהם שחיטה כלל, אפי׳ ר״י הגלילי מודה דלא מטמו מחיים. וב״ה נמי מודו לר״י הגלילי. ומאן תנא דפליג עליה דר׳ יוסי הגלילי, ר׳ מאיר, דאמר, בן פקועה טעון שחיטה.
אבל לר׳ יוחנן, כיון דתרי גופי נינהו ולית ביה בגופיה שחיטה4 כלל, הוה ליה כדגים, ובעל כרחך ר״י הגלילי וב״ש אמרו דבר אחד. ומאן תנא דפליג עליה דר״י הגלילי, ב״ה, דאמרי גבי דגים, משימותו. וכולהו אליבא דרבנן, דס״ל בן פקועה אין טעון שחיטה.
{שמעתא דדברי רב חסדא ור׳ חייא בשחט ומצא בן ט׳ חי}
השוחט את הבהמה גרסי׳, בין בדרב חסדא בין בדתאני ר׳ חייא. וכן נמצא בפרושי ר״ח ז״ל. ומ״ש ה״ר שלמה ז״ל, השוחט את הטרפה גרסי׳, קשיא לי. אי הכי, היכי אתקיף רבא עליה דרב חסדא: טעון שחיטה. כמאן. כר׳ מאיר. והא רבא הוא דאמר (לעיל): אף לדברי המתיר נמי מותר. ד׳ סימנים אכשר ביה רחמנא. וא״כ, קשיא דרבא אדרבא.
ורוב המפרשים גורסים, השוחט את הבהמה, ומתחילים בפי׳ השמועה בבהמה כשרה ומסיימי׳ בטרפה. כלומר: דכי אסקה רב חסדא, לדידי נמי לא קשיא - ד׳ סימנים אכשר ביה רחמנא, כלומר, ובבהמה טרפה קאמינא ואליבא דרבנן קאמינא ובטעמא דידך דאמרת לדברי המתיר נמי מותר.
ולי נראה פי׳ השמועה כולה עד סופא בבהמה כשרה, ואין כאן זכר לטרפה כלל. והכין הוא בוכאנא דשמעתא:
א״ר חסדא: השוחט את הבהמה וכו׳.
א״ל רבא: טעון שחיטה. כמאן. כר׳ מאיר. דכיון דבהמה כשרה קאמרת, דהכי שמיע ליה מיניה, בע״כ ר״מ היא. אי הכי, אם מת, היאך טהור מלטמא במשא. לימא רישא ר״מ וסופא רבנן. ובדין הוא דאם מת מותר נמי באכילה, אלא סתומי מסתים לה דלא להויאן רישא וסופא כסתרן אהדדי בהדיא. ודוגמת זה ביבמות בפרק ראשון (ע״ש דף יא.): החולץ ליבמתו וחזר וקדשה, צריכה חליצה מן האחים. מאן אחים. הנולדים. כר״ש. עמד אחד, בין מן הנולדים בין מן הילודים, וקדשה, אין לה עליו כלום. דבדין הוא דרישא יבומי נמי תתיבם, אלא משום דלא ליהוי כסתרן רישא לסופא בהדיא מסתים לה סתומי ותנא ברישא, צריכה חליצה. ה״נ, בדין הוא דאיבעי ליה למימר, אם מת מותר באכילה, ומסתים ליה סתומי ואמר, טהור מלטמא במשא.
א״ל: ולטעמיך, הא דתאני ר׳ חייא וכו׳.
הא לא קשה, ר׳ חייא אם כבר מצאו מת קאמר. ובדין הוא דמצי תאני, מותר באכילה. אלא משום טעמא דאמרי׳, דסתומי מסתים לה. וכולה ר״מ היא. אלא לדידך קשיא. רישא ר״מ וסופא רבנן.
אמר ליה לדידי נמי לא קשיא, כולה ר״מ היא. ואף על גב דלענין אכילה בעינן סימנין דגופיה למשרייה, אבל לטהוריה מידי נבילה ד׳ סימנים אכשר ביה רחמנא ושחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה אפי׳ לר״מ. אף על פי שר״מ מטמא, בשחט את אמו ואח״כ חתכה, טומאת מגע נבלה (עיין דף עב.), מודה הוא בבן פקועה דאהני ליה מחיצת אמו לטהרו מידי נבילה, ואף על פי שהוא טעון שחיטה להתירו באכילה. והא דתאני ר׳ חייא ה״נ מיפרשא, ולא צריכינן לתרוצה, אם כבר מצאו מת.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
{שמעתא דבאור הא דאמרינן הכא דאזדא ר״י לטעמיה}
מאן תנא, עבר בנהר הוכשר. אמר ר׳ יוחנן: ר׳ יוסי הגלילי היא וכו׳. ואזדא ר״י לטעמיה וכו׳ – פי׳ ה״ר שלמה ז״ל דמדקאמר ר׳ יוחנן, ר׳ יוסי הגלילי וב״ש1 אמרו דבר אחד, ש״מ, רבנן, דמטהרי בבן פקועה, לאו משום דס״ל דטעון שחיטה, כר׳ מאיר. דאי משום דטעון שחיטה, אינהו נמי בדגים, דלאו טעונין שחיטה, אפשר דמודו להו לב״ש דמיטמו.
ולי נראה דהאי, ואזדא ר״י לטעמיה, אקמייתא קאי, [דמודו לב״ש ר״י הגלילי וב״ה]2 דאמר ר׳ יוחנן, מונים בו ראשון ושני ותרי גופי נינהו. אזל3 ליה ר׳ יוחנן לטעמיה, דאמר, ר״י הגלילי וב״ש אמרו דבר אחד.
דאילו ריש לקיש, דס״ל, חד גופא נינהו, אפשר דמודה ר״י הגלילי וב״ה להדדי. דעד כאן לא מטמא ר״י הגלילי אלא בבן פקועה, דאשתחיטא אימיה וכמאן דאשתחיט איהו דמי מאחר דחד גופא הוא. אבל בדגים, שאין בהם שחיטה כלל, אפי׳ ר״י הגלילי מודה דלא מטמו מחיים. וב״ה נמי מודו לר״י הגלילי. ומאן תנא דפליג עליה דר׳ יוסי הגלילי, ר׳ מאיר, דאמר, בן פקועה טעון שחיטה.
אבל לר׳ יוחנן, כיון דתרי גופי נינהו ולית ביה בגופיה שחיטה4 כלל, הוה ליה כדגים, ובעל כרחך ר״י הגלילי וב״ש אמרו דבר אחד. ומאן תנא דפליג עליה דר״י הגלילי, ב״ה, דאמרי גבי דגים, משימותו. וכולהו אליבא דרבנן, דס״ל בן פקועה אין טעון שחיטה.
{שמעתא דדברי רב חסדא ור׳ חייא בשחט ומצא בן ט׳ חי}
השוחט את הבהמה גרסי׳, בין בדרב חסדא בין בדתאני ר׳ חייא. וכן נמצא בפרושי ר״ח ז״ל. ומ״ש ה״ר שלמה ז״ל, השוחט את הטרפה גרסי׳, קשיא לי. אי הכי, היכי אתקיף רבא עליה דרב חסדא: טעון שחיטה. כמאן. כר׳ מאיר. והא רבא הוא דאמר (לעיל): אף לדברי המתיר נמי מותר. ד׳ סימנים אכשר ביה רחמנא. וא״כ, קשיא דרבא אדרבא.
ורוב המפרשים גורסים, השוחט את הבהמה, ומתחילים בפי׳ השמועה בבהמה כשרה ומסיימי׳ בטרפה. כלומר: דכי אסקה רב חסדא, לדידי נמי לא קשיא - ד׳ סימנים אכשר ביה רחמנא, כלומר, ובבהמה טרפה קאמינא ואליבא דרבנן קאמינא ובטעמא דידך דאמרת לדברי המתיר נמי מותר.
ולי נראה פי׳ השמועה כולה עד סופא בבהמה כשרה, ואין כאן זכר לטרפה כלל. והכין הוא בוכאנא דשמעתא:
א״ר חסדא: השוחט את הבהמה וכו׳.
א״ל רבא: טעון שחיטה. כמאן. כר׳ מאיר. דכיון דבהמה כשרה קאמרת, דהכי שמיע ליה מיניה, בע״כ ר״מ היא. אי הכי, אם מת, היאך טהור מלטמא במשא. לימא רישא ר״מ וסופא רבנן. ובדין הוא דאם מת מותר נמי באכילה, אלא סתומי מסתים לה דלא להויאן רישא וסופא כסתרן אהדדי בהדיא. ודוגמת זה ביבמות בפרק ראשון (ע״ש דף יא.): החולץ ליבמתו וחזר וקדשה, צריכה חליצה מן האחים. מאן אחים. הנולדים. כר״ש. עמד אחד, בין מן הנולדים בין מן הילודים, וקדשה, אין לה עליו כלום. דבדין הוא דרישא יבומי נמי תתיבם, אלא משום דלא ליהוי כסתרן רישא לסופא בהדיא מסתים לה סתומי ותנא ברישא, צריכה חליצה. ה״נ, בדין הוא דאיבעי ליה למימר, אם מת מותר באכילה, ומסתים ליה סתומי ואמר, טהור מלטמא במשא.
א״ל: ולטעמיך, הא דתאני ר׳ חייא וכו׳.
הא לא קשה, ר׳ חייא אם כבר מצאו מת קאמר. ובדין הוא דמצי תאני, מותר באכילה. אלא משום טעמא דאמרי׳, דסתומי מסתים לה. וכולה ר״מ היא. אלא לדידך קשיא. רישא ר״מ וסופא רבנן.
אמר ליה לדידי נמי לא קשיא, כולה ר״מ היא. ואף על גב דלענין אכילה בעינן סימנין דגופיה למשרייה, אבל לטהוריה מידי נבילה ד׳ סימנים אכשר ביה רחמנא ושחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה אפי׳ לר״מ. אף על פי שר״מ מטמא, בשחט את אמו ואח״כ חתכה, טומאת מגע נבלה (עיין דף עב.), מודה הוא בבן פקועה דאהני ליה מחיצת אמו לטהרו מידי נבילה, ואף על פי שהוא טעון שחיטה להתירו באכילה. והא דתאני ר׳ חייא ה״נ מיפרשא, ולא צריכינן לתרוצה, אם כבר מצאו מת.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
1 בכתי״ס: וב״ש, המטמאים דגים מחיים,
2 נראה שיש למחוק התיבות הללו ואכן אינן בכתבי יד.
3 נדצ״ל: דאזל.
4 הוסף ע״פ כתי״ס.
הערות
Gemara
Peirush